החלטה בתיק בש"פ 6171/05

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 24.5.05 (כב' הנשיא י' פלפל) אשר הורה לשחרר את העורר בתנאים מגבילים.

1.        העורר הואשם, יחד עם שמונה נאשמים נוספים, בהתפרעות ובהפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו (עבירות לפי סעיפים 152, 155 ו-275 לחוק העונשין, תשל"ז-1977). על פי הנטען בכתב האישום, העורר, שאר הנאשמים ויחד עם ששה קטינים, התקהלו בכניסה המרכזית לעיר ערד. הם קראו קריאות כנגד תכנית ההתנתקות. הנאשמים - כך עולה מתיקון כתב האישום, אשר לא צורף לכתב הערר ונזכר בפרוטוקול בית משפט השלום - חסמו את הדרך. שוטרים הודיעו למתקהלים כי מדובר בהתקהלות לא חוקית, וביקשו מהם להתפזר ולעזוב את המקום. המתקהלים סירבו. במהלך האירוע נפצעו מספר שוטרים, ורכושם ניזוק.

2.        המשיבה ביקשה לעצור את העורר, ואת שאר הנאשמים, עד תום ההליכים. נטען, כי ישנן ראיות לכאורה שעל בסיסן ניתן להשתית את המעצר. עוד נטען כי קיים חשש שהעורר, בין שאר הנאשמים, יסכן את שלום הציבור. חשש זה עולה מן העובדה שהעורר לקח חלק מתכנית כלל ארצית לחסימת כבישים, תכנית שיצאה אל הפועל בו זמנית ברחבי הארץ - דבר המוכיח כי העורר משתייך לקבוצה אידיאולוגית רחבת היקף. במעשיו קיים חשש מובנה לפגיעה בחיי אדם ולתאונות דרכים. באי הציות להוראות השוטרים, הוסיפה המשיבה, הראה העורר כי אין הוא ירא מן הדין.

3.        בא-כוחו הקודם של העורר, בדיון בפני בית משפט השלום, ביקש כי "ביהמ"ש יעבור על חומר הראיות ויגיע למסקנה אם קיימות ראיות לכאורה אם לאו". הוא לא עסק בחומר הראיות ולא העלה טענות בענין חסר בראיות. הוא חלק על הטענה שהעורר מסוכן. בית משפט השלום קבע כי אכן קיימות ראיות לכאורה שעל בסיסן ניתן להשתית את המעצר. עם זאת, הגיע בית משפט השלום לידי מסקנה כי ניתן להפיג את המסוכנות העולה מן העורר, ומשאר הנאשמים, בדרך של חלופת מעצר - וערבויות מסוימות.

           ערר שהוגש אל בית המשפט המחוזי התקבל (החלטה מיום 24.5.05, כב' הנשיא י' פלפל), בהסכמת המשיבה. נקבע, כי העורר ישוחרר בתנאים מגבילים קלים יותר. הערבויות האמורות נותרו על כנן, ותנאי השחרור שנקבע הוא לא כי העורר ישהה במעצר בית, כי אם שהוא לא ישתתף בהפגנות ללא רשיון. על החלטה זו הוגש הערר שבפני, ביום 27.6.05.

4.        בעבר הועלו טענות נגד התנאי הנזכר, בדבר איסור השתתפות בהפגנות בלא רשיון. אולם בדיון על פה חזר בו בא כוח העורר מטענה זו וצמצם טענותיו לענין אחד - השאלה אם יש ראיות לכאורה. מיקומה הנכון של טענה זו בנסיבות הענין אינן במסגרת ערר לבית המשפט המחוזי או לבית משפט זה, שישב לדון בשאלה כערכאה הראשונה. מקומה הנכון של הטענה הוא בבקשה לעיון חוזר בפני בית משפט השלום. העורר לא העלה טענותיו בפני בית משפט השלום, ונראה שטענתו כי בית המשפט המחוזי לא התייחס בהחלטתו לדיות הראיות מקורה בבא-כוח הקודם של העורר עצמו, אשר כל שאמר בפני בית משפט השלום הוא: "אבקש כי ביהמ"ש יעבור על חומר הראיות ויגיע למסקנה אם קיימות ראיות לכאורה אם לאו" הוא לא ביקש לעיין בחומר ולהעלות טענות כמקובל. דיון בטענתו זו של העורר בדבר העדר ראיות בפני בית משפט זה יהיה כדיון בטענה בערכאה ראשונה, ולכן, באם רוצה העורר לחלוק, באופן מפורט, על דיות הראיות, יעשה כן - ולראשונה - בפני בית משפט השלום בבקשה לעיון חוזר. עו"ד גרנות בשם המאשימה הסכימה בנסיבות הענין לכך שהמדינה לא תעלה בפני בית משפט השלום טענה לפיה לא ניתן לדון בבקשה במסגרת עיון חוזר.

• 5.       העורר ביקש להעלות בפני טענה בענין "התעללות" בו, במסגרת הבאתו לבית המשפט. טענה זו חוזרת ונשנית בצורות שונות. בא כוח העורר רשאי כמובן להגיש תלונה לגורמים המתאימים בשירות בתי הסוהר, אך אין מקום לבירור התלונה כאן.

6.        הערר נדחה.

           ניתנה היום, ‏‏‏כ"ג סיון, תשס"ה (30.6.2005).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   עע התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: